יום שבת, 4 בפברואר 2012


את הסיפור הקצר שכאן בהמשך כתבתי לפני כמה שנים ופרסמתי בבלוגציור שיצרתי. לא היה ברור לי איך זה יתפתח ומה תהיה המחוייבות שלי לכתיבה ופירסום במקום הזה. כמו שאני מוצא את עצמי פועל במהלך השנים בקשר שלי אל המחשב והמדיה הזאת בכלל, יש לי יחסי אהבה שנאה שהם בעיקר נבנים על קידימויות שונות שמשתנות כל הזמן. ויכול להיות שגם הבלוג הזה יזוז למקום חדש מתישהו... בכל מקרה חשבתי להעביר את הסיפור לכאן עכשיו גם בגלל שזה יוצר איזה סדר בדברים ובעיקר כנראה  כי אני מוכן נפשית לפרסם את זה ברבים..
ציור מתוך 'החולמים' של ברטולוצ'י - שמן על בד 2009

סיפור קצר על אהבה

ביום שישי בערב נסעתי לקיבוץ עין גב. כבר הרבה זמן שלא הייתי בעין גב.
בצהריים ציפי סיפרה לי שהמסעדה שם דווקא טובה ולא כמו שחשבתי שהיא
מיועדת לתיירים שמגיעים עם הסירה מטבריה. ואני בכלל לא נסעתי לשם לצורך המסעדה אלא לפגוש את
סלו ובקי ואתם סולימאן וסאנה. סולימאן היה זה שארגן את הביקור וטרח עוד
ביום חמישי לברר אם בראש שלך לבוא לשם כי הם הולכים להעביר את הסוף שבוע
בצל עצי התמר ויהיה נחמד אם גם אני אצטרף לכמה שעות. למה לא. שישי בערב אין לי תוכניות מיוחדות
השבוע וסולי מצלצל שאני אבוא בתשע. קניתי יין, שמתי דלק באוטו ודרומה לכנרת.
חשבתי שמתחילים בארוחת ערב מאוחרת ואפילו לא שאלתי מה התוכנית. אם תשע
נוח לאנשים מה אכפת לי. שישי בערב הכביש ריק אפשר לנסוע בשלווה ולהתדרדר למטה, חולף
על פני ורד הגליל, אמנון, כרכום ואלמגור. הערב מנצנץ לו מכל הכיוונים. בתחנות חשוכות ובצמתים לא מוארים אני חולף על פני טרמפיסטים צעירים שלרגע מגיחים לאור פנסי הרכב.
האוטו בפנים קצת מפוזר ולא ממש מזמין אורחים כך שאפילו עצירה מאוחרת לא נלקחת בחשבון.
חניון צאלון, הלונה- גל והנה מימין בירידה אחרי הפניה שמאלה, הכניסה לקיבוץ עין גב. בשער יש שומר אבל המחסום פתוח והוא מתעניין יותר בטלוויזיה מאשר בנכנסים ויוצאים.
שלווה חיובית.
 מיד אחרי הכניסה מצד שמאל אני מבחין במגרש כדורגל מואר וילדים משחקים.
מימין המכלאות של הפרות שנדמה עושות את דרכן בשלווה אל איזה מכון חליבה בקצה השטח.
אני עוצר קרוב אל גדר הפרות ומצלצל לסולימאן לברר איפה החדר של סאלו. הם במסעדה בטבריה! לרגע אחד אני מקבל איזו מכה קטנה בבטן. לא חשבתי שאני מוזמן לאפטר פארטי. טוב, לשמחתי אכלתי
סנדוויץ' אחה"צ  ואני לא ממש רעב, אבל בכל זאת, הלחץ הזה בבטן טורד. אפשר היה להגיד לי, לא?
למה לא הוזמנתי להצטרף למסעדה? מישהו בכלל חייב לי משהו? את מי אם בכלל צריך להאשים בכאב
הבטן שלי שזה הדבר המוחשי היחידי שצריך להתייחס אליו עכשיו. לא. אני לא חושד שיש כאן כוונה
רעה וזאת הסיבה שאני מנסה לברר למה ההתכווצות הזאת, הסתמית, בבטן.
הפרות ממשיכות לחפש את דרכן הידועה אל דלת המשאבות ואני מביט שמאלה, כאן ישנה התרחשות ממין שונה לחלוטין.
קבוצת ילדים שממבט שטחי ניתן ליחס להם גילאי שלוש עשרה פלוס מינוס, משחקת כדורגל במגרש עם שערים ורשתות.
 ארבע על ארבע או חמש על חמש.
 בפינה הרחוקה, קצת מוסתרים על ידי העץ יושבת חבורה קטנה של בנים ובנות ומתבוננת במשחק בחצי עניין.
 מדי פעם מישהו משם זורק הערה לשחקנים או מאיים במשהו ויוצר לעצמו מרחב שליטה.
 אבל על המגרש הדברים מסתדרים להם באופן טבעי ולצד שלי,
ממש קרוב אל האוטו החונה ואני בתוכו נופלים מרבית השערים.
אחרי כל שער מתחילים ויכוחים מי אשם.
 כדור אחד אפילו פגע במכונית ואני מסביר בשקט לילד שאם הוא היה מכניס גול,
 הוא ואני היינו מאוד מרוצים. גם הוא משתדל מאוד לנצח...
ואז אני ראה אותה.
פתאום בין העצים על השביל שמוביל מלמטה אל המגרש אני מזהה
את ההליכה השקטה, הבטוחה, היודעת טוב מאוד את מקומה. אני נדרך כנמר.
 המשחק המרתק כשלעצמו עוזב אותי ברגע ואני נשאב אל תוך הדמות הזאת כמו פרפר לאור.
 מופיעה ונסתרת בין העצים. סוודר שחור מונח על הכתפיים שמעוצבות בעזרת גופיה לבנה.
 שיער שחור וג'ינס בהיר. נעלי ספורט. רגע היא נעלמת ומיד אחריו מופיעה.
 ההתכווצות בבטן מקבלת תפנית לא צפויה. כמו הופעתו של האור הראשון מיד אחרי החושך המוחלט.
תמיד הספק ולעולם ההפתעה. נדמה לי שאני שומע שיחה ערה מהמגרש שזה לא כוחות.
 אני בכלל לא שם לב אלא רק עכשיו כשכותב את הדברים שיש כאן משהו
 עם הלא כוחות שלי עם החיזיון הזה שנגלה לי בשישי בערב בעין גב.
היא מגיעה אל החבורה. עומדת מולה.
זזה בשקט ימינה ושמאלה וכמו מתנהלת שיחה מאוד רחוקה
 ממני שמשאירה לי את המרחב להתחבר אל הרגעים הקסומים האלה של ההתבגרות.
בגרתי באחת או שאף פעם לא.
רוצה לומר הנסיבות החיצוניות ניתקו אותי מהגיל הזה,
 שלוש עשרה פלוס מינוס והקפיצו למקומות מבוגרים בהתנהגותם הרבה יותר.
 אני מנסה להיזכר ברגע כזה, בשאלה האם הייתי נוכח שם ומגלה
שזאת הפעם הראשונה שאני חווה את הגיל הזה. הכיווץ בבטן מפנה את מקומו להלמות ליבי.
אני מרוגש ומתרגש ורגע אחרי זה אני מבחין בכל חבורת הספסל קמה ונעלמת אל תוך החושך.
 נשארתי דומם. היא מישהי, או משהו שאני מייצר אותו ברגע זה?.
 גם השחקנים פתאום מפסיקים ונדמה לי שהולכים לשתות מים ברפת.
 שלושה נשארים לשחק פנדלים לשוער ואני ממשיך לחכות לסלו שיגיעו כבר מהמסעדה הסינית בטבריה.
 דווקא יכול היה להתאים לי אגרול אחד לחדד את הזיכרונות האסייתים שלי
 שגם כאן צפים ועולים כמו בכל פעם שריח אהבה באוויר.
 אני חושב על זה שוב. על אבדן הנעורים והתמימות ומסתבר לי שוב כמו פעם כמו תמיד,
 שאין לי מושג קלוש מה עובר בראש ובלב לנערה הזאת עם הסוודר על הכתפיים והשיער השחור כשהיא צועדת בשבילי הקיבוץ.
ימינה אל הפרות. מבט בראי אחורה לכיוון השער אולי הם מגיעים.
מבט על עצמי בחצי-חושך של הרכב אל תוך המראה. ואז תנועה משמאל.
 אי אפשר לדמיין את המציאות אלא רק לחכות לרגע שבו היא מופיעה.
והנה היא באה עם עוד שלוש חברות. מי בכלל חשב על זה.
 בשביל שמתחת למגרש הן הולכות לאט. בקבוצה ולא בסדר קבוע.
תוך שיחה קלילה של שישי בערב. שוב אני מוצא את עצמי מארגן את החושים.
 אלוהים, הן פונות ימינה על השביל ועכשיו ארבע בנות מולי.
 השנייה מימין זאת נערתי עם הסוודר.
 אני מתמקד בה ואחרי זה בשלוש האחרות אבל במבט יותר מהיר וחוזר אליה.
הראשונה חולפת על פני. החלון פתוח ואני מרגיש אתמשב הרוח הקלילה.
 גם השניה חלפה והנה היא מתקרבת אלי, עיניה טובות אין בה פחד או בושה.
 היא רוצה במפגש המדומיין הזה בדיוק כמוני ומתוך תנועת ההליכה במעלה
השביל היא בפשטות שהטבע בעצמו יצר אומרת לי שלום.
רך, מתבונן, מבין, מקבל, לא מפריע. שלווה ניסחת.
אני אומר וברכה והיא ממשיכה, באופן שהגיעה כך הולכת ומתרחקת אל עולמה הנסתר
ממני ומשאירה אותי בוהה במראת הצד ובצללית גופה המתמזגת עם החשכה
 ונעלמת אי שם כפי שהופיעה בזיכרון הילדות הכי מוחשי שלי.

אין תגובות:

פרסום תגובה