בשנת 2000, ממש בשדה התעופה, אבי, מנוחתו עדן, הגיש לי את הספר "נקמתו המתוקה של פיקסו" מאת אפרים קישון, ואמר לי: "שיהיה לך משהו לקרוא במטוס".
במטוס אכלתי, ישנתי והתרגשתי, אבל לקרוא את הספר לא ממש הצלחתי.
כמו כל הדברים שיצאו מהמזוודה בלופט המאובק בברוקלין, ניו יורק, גם הספר הצליח איך שהוא למצוא את עצמו בתוך הערימה שליד הרדיאטור. חלפו כמה חודשים עד שיום ראשון מהורהר אחד, מצאתי את עצמי חסר מעש ורצון בלתי מוסבר לנקות את הסטודיו.
כבר במהלכים הראשונים, התגלה לו הספר ומייד מצאתי את התירוץ המתבקש להפסיק לנקות. התמקמתי ליד החלון המזרחי, על הכורסה שמצאתי באחד מלילות רביעי - היום שבו תושבי הרחוב רשאים להוציא פסולת במימדים גדולים לרחוב.
כבר בשורות הראשונות נשביתי בשפתו הרהוטה של קישון וביכולתו לשזור אינפורמציה והומור בתוך המילים. לא אלאה אתכם בכל הסחות הדעת שהיו לי תוך כדי קריאת הספר, אך מובן לכל קורא שורות אלה, שהשלמת הקריאה לא ארכה זמן רב מדי.הציניקנים היו אומרים שהתלהבתי.
וכמנהג הימים ההם, חיפשתי על גב הספר את כתובת בית ההוצאה ושלחתי להם מייל שברצוני להודות למר אפרים קישון על תרומתו להשכלה האמנותית שלי.
לא איחרו הימים לבוא, וקיבלתי מכתב תשובה ותודה מאפרים קישון בעצמו. כחלק מהיחסים הנבנים בינינו, הצעתי שכמחווה להנאתי מהספר, אשמח מאוד לצייר את דיוקנו. אפרים ענה לי במכתב קצר בלשון זו: "תודה רבה לך על הצעתך. לכשעצמי, לא הייתי כל כך רוצה, אבל אני בטוח שאשתי תשמח".
מייד קפצתי על ההזדמנות ואמרתי שבחודשים יולי ואוגוסט, אהיה בחופשה בארץ ואשמח להיפגש על מנת לעשות מספר תצלומים ולהתקדם עם הציור. וכך היה. באחד הימים החמים של יולי 2004, הגעתי לביתו שבפאתי תל אביב ומייד הוזמנתי על ידי הזוג אל חדר העבודה בקומה השניה, שם הראה לי אפרים את אין ספור הספרים שלו שתורגמו ל-69 שפות.
נראה לי שהיה טרוד ורצה לכתוב כמה דברים ואמר לנו - לאשתו ליסה ולי - שניקח את הזמן שלנו ונעשה את הצילומים שלכבודם הגעתי.
ירדנו למטה, הסתובבנו סביב הבית, בגינה, במטבח, בסלון, מתחת לעצי הפרי, ליד הפרחים, ותוך כדי שיחה מרתקת, הפקנו ביחד סדרה אין סופית של צילומים. בסוף בחרנו אחד עם פרח.
הודיתי להם על הכנסת האורחים ופניתי בחזרה אל הסטודיו להתחיל לצייר. כעבור מספר חודשים נפגשנו שוב, על מנת למסור להם את הציור. נכנסנו לסלון ופתחתי בידיים רועדות את העטיפה מעל הציור. אפרים וליסה נראו מופתעים ומאושרים למראה התוצאה. שתינו לימונדה, פטפטנו קצת, ואפרים אמר שהוא יעשה הדפס של הציור כדי שאחד יהיה איתם בשוויץ והשני בבית בתל ברוך. חשבתי שזה רעיון נחמד.
עמדתי לעזוב וליסה הציעה שתלווה אותי אל השער. בהגיענו אל השער, כשאני עומד כבר על המדרכה, וליסה מחזיקה ביד אחת את השער פתוח וביד השניה את העמוד, היא אומרת לי באנגלית במבטא אוסטרי: "אתה יודע, שכשאפרים אמר לך שהוא לא היה שמח, אבל שאשתו תשמח, הוא התכוון שאשתו תשמח שתצייר אותו".
וככה ציירתי (לא באמת) את אפריים קישון.
במטוס אכלתי, ישנתי והתרגשתי, אבל לקרוא את הספר לא ממש הצלחתי.
כמו כל הדברים שיצאו מהמזוודה בלופט המאובק בברוקלין, ניו יורק, גם הספר הצליח איך שהוא למצוא את עצמו בתוך הערימה שליד הרדיאטור. חלפו כמה חודשים עד שיום ראשון מהורהר אחד, מצאתי את עצמי חסר מעש ורצון בלתי מוסבר לנקות את הסטודיו.
כבר במהלכים הראשונים, התגלה לו הספר ומייד מצאתי את התירוץ המתבקש להפסיק לנקות. התמקמתי ליד החלון המזרחי, על הכורסה שמצאתי באחד מלילות רביעי - היום שבו תושבי הרחוב רשאים להוציא פסולת במימדים גדולים לרחוב.
כבר בשורות הראשונות נשביתי בשפתו הרהוטה של קישון וביכולתו לשזור אינפורמציה והומור בתוך המילים. לא אלאה אתכם בכל הסחות הדעת שהיו לי תוך כדי קריאת הספר, אך מובן לכל קורא שורות אלה, שהשלמת הקריאה לא ארכה זמן רב מדי.הציניקנים היו אומרים שהתלהבתי.
וכמנהג הימים ההם, חיפשתי על גב הספר את כתובת בית ההוצאה ושלחתי להם מייל שברצוני להודות למר אפרים קישון על תרומתו להשכלה האמנותית שלי.
לא איחרו הימים לבוא, וקיבלתי מכתב תשובה ותודה מאפרים קישון בעצמו. כחלק מהיחסים הנבנים בינינו, הצעתי שכמחווה להנאתי מהספר, אשמח מאוד לצייר את דיוקנו. אפרים ענה לי במכתב קצר בלשון זו: "תודה רבה לך על הצעתך. לכשעצמי, לא הייתי כל כך רוצה, אבל אני בטוח שאשתי תשמח".
מייד קפצתי על ההזדמנות ואמרתי שבחודשים יולי ואוגוסט, אהיה בחופשה בארץ ואשמח להיפגש על מנת לעשות מספר תצלומים ולהתקדם עם הציור. וכך היה. באחד הימים החמים של יולי 2004, הגעתי לביתו שבפאתי תל אביב ומייד הוזמנתי על ידי הזוג אל חדר העבודה בקומה השניה, שם הראה לי אפרים את אין ספור הספרים שלו שתורגמו ל-69 שפות.
נראה לי שהיה טרוד ורצה לכתוב כמה דברים ואמר לנו - לאשתו ליסה ולי - שניקח את הזמן שלנו ונעשה את הצילומים שלכבודם הגעתי.
ירדנו למטה, הסתובבנו סביב הבית, בגינה, במטבח, בסלון, מתחת לעצי הפרי, ליד הפרחים, ותוך כדי שיחה מרתקת, הפקנו ביחד סדרה אין סופית של צילומים. בסוף בחרנו אחד עם פרח.
הודיתי להם על הכנסת האורחים ופניתי בחזרה אל הסטודיו להתחיל לצייר. כעבור מספר חודשים נפגשנו שוב, על מנת למסור להם את הציור. נכנסנו לסלון ופתחתי בידיים רועדות את העטיפה מעל הציור. אפרים וליסה נראו מופתעים ומאושרים למראה התוצאה. שתינו לימונדה, פטפטנו קצת, ואפרים אמר שהוא יעשה הדפס של הציור כדי שאחד יהיה איתם בשוויץ והשני בבית בתל ברוך. חשבתי שזה רעיון נחמד.
עמדתי לעזוב וליסה הציעה שתלווה אותי אל השער. בהגיענו אל השער, כשאני עומד כבר על המדרכה, וליסה מחזיקה ביד אחת את השער פתוח וביד השניה את העמוד, היא אומרת לי באנגלית במבטא אוסטרי: "אתה יודע, שכשאפרים אמר לך שהוא לא היה שמח, אבל שאשתו תשמח, הוא התכוון שאשתו תשמח שתצייר אותו".
וככה ציירתי (לא באמת) את אפריים קישון.
