רביעי בבוקר 08:15, אני בדרך מזרחה לבדיקת שיניים אצל הרופא שלי. ברדיו נאבקים 88FM והבלוטות' מהטלפון שלי מי לוקח את הבכורה. אני לוחץ רדיו רדיו רדיו והטלפון מחזיר מלחמה. בסוף, מסונוור מהשמש של הבוקר, בלי לשמוע אפילו שיר אחד מלא, אני מגיע לרופא שאומר לי: "תמשיך ככה, הכל בסדר".
על השולחן במרפסת של הגלריה השארתי ציור עם חתימה רטובה. כל זאת על מנת שהוא יספיק להתייבש עד שיבואו לאסוף אותו.
רבע לשמונה בבוקר, הכלבה כבר הספיקה לרחרח את המרפסת לפני שאני מנסה לטפס את המדרגות. עוד לפני שאני מספיק לפתוח את המחשב, להדליק את האור ולהדליק את המיחם, קופצת בצעדים קלילים אישה טרוטת עיניים ומכריזה בקול: "באתי לראות ציורים".
הדלקתי את האור, הצבעתי על הקירות והמשכתי בשגרת הבוקר, פחי אשפה, הדלקת אורות, מיחם ב-ON וקצת להזיז ימינה ושמאלה כני ציור. "אני מאוד אוהבת פורטרטים", היא אומרת. אמרתי לה שיש כאן על הקירות וגם בגלריה הקטנה. היא התחילה להוריד מהקירות, לשים ולהסתכל. "כמה זה?", היא שואלת. אמרתי לה שלסבתא של הילדה הצעתי את זה ב-2,500 ש"ח. "אני נורא אוהבת את זה, אבל יקר לי".
"יש כאן משהו מההדגמה המצולמת שעשיתי לפני כמה שנים, אולי זה ימצא חן בעינייך", אני מנסה. "כן, תוריד, אני רוצה לראות אותו גם".
"וזה ממתי?" היא שואלת ומצביעה על ציור על הקיר. "זה מהתקופה שלי בניו יורק", אני משיב. "וזה?", היא שואלת. "זה גם" אני אומר.
"אני חושבת שאלך למרכולית ואחשוב". עושה צעד אחורה וחוזרת שוב: "דוקא הראשונה שהסתכלתי עליה, היא זאת שמוצאת חן בעיניי. בכמה תעשה לי את זה על הבוקר?", היא שואלת. אמרתי לה שאני עושה בכל שעה באותו מחיר.
"אבל אתה עושה לי את זה בתשלומים, כן?", היא מנסה. סיכמנו על שלושה. תשלומים.
באמצע הבוקר היא חזרה לאסוף את הציור. החתימה עדיין קצת רטובה, אז לצערי לא יכולתי לתת לה את זה בעטיפה מהודרת. היא הבטיחה שתחזור מחר בבוקר, כי אולי יבוא לה עוד משהו. אולי...
וככה מוכרים ציורים.
הדגמת ציור פורטרט, שמן על בד
